שחזור טראומה לא מודע והמשיכה החוזרת אל מצבי סיכון

כפיית החזרה בקרב נפגעי טראומה מינית

בעבודה עם נפגעות ונפגעי טראומה מינית מתועד לעיתים קרובות דפוס שבו מטופל או מטופלת מוצאים עצמם בתוך יחסים או זירות מיניות הנושאות קווי דמיון מובהקים לפגיעה המקורית. מנקודת מבט חיצונית, הדפוס עלול להתפרש כבחירה גרועה או ככשל בשיפוט. ואולם מרבית המטופלים המתמודדים עם דפוס זה מדווחים על מודעות מלאה לסיכון, לצד חוסר יכולת להימנע ממנו.

התופעה מכונה בספרות המקצועית שחזור טראומה, ובשמה המוקדם - כפיית החזרה (Freud, 1920). מדובר בדחף לא מודע לשחזר מצבים המזכירים, ברמה הרגשית ולעיתים גם הפיזית, את החוויה הטראומטית המקורית. אין מדובר במשיכה מודעת לפגיעה, אלא בניסיון לא מודע, לרוב כושל, להשיג שליטה על אירוע שבזמן התרחשותו נעדרה ממנו כל שליטה.

הבסיס התאורטי והנוירוביולוגי ואן דר קולק תיאר את החזרה על הטראומה כמתקיימת בו-זמנית במספר רבדים: התנהגותי, רגשי, פיזיולוגי ונוירואנדוקריני. לפי המודל, שיבוש בקשרי היקשרות בילדות פוגע במערכת הוויסות העצבי, ויוצר מצב שבו עוררות יתר מוקלת דווקא באמצעות חזרה לדפוסים מוכרים, גם כאשר הם כרוכים בכאב. תגובות חירום שהתגבשו סביב הטראומה המקורית מופעלות מחדש גם תחת גירוי מתון יחסית, מה שמקשה על זיהוי סיכון בזמן אמת (Van der Kolk, 1989).

במחקר איכותני, שהציג חוויותיהן הסובייקטיביות של נשים אשר עברו פגיעה מינית חוזרת, נמצא שהמנגנון שהוזכר מעלה, קשור בעיקרו למצוקה נפשית שלא עברה עיבוד ולזיכרון גופני טראומטי, הממשיך לפעול בצורה לא מודעות ולקשר בין ההווה לעבר (Bitogo, 2026). ככל שהטראומה המקורית פחות מדוברת ופחות מעובדת רגשית, כך עולה הסבירות שהיא תמשיך להתבטא באמצעות התנהגות.

הסבר משלים מגיע מהגישה ההתקשרותית-התייחסותית: תבניות יחסים מוקדמות, ובפרט כאלה שכללו פגיעה מצד דמות שהייתה אמורה להגן, מרגישות מוכרות חרף העובדה שהן מזיקות. המוכר עשוי להיתפס, ברמה הלא-מודעת, כבטוח יותר מהלא-נודע - גם כאשר הוא כרוך בסיכון ממשי. תפיסה זו מסבירה משיכה חוזרת, שאינה מודעת, לדינמיקות הזהות במהותן לאלו שפגעו באדם בעבר.

פגיעה חוזרת והתנהגויות סיכון: הקשר בין טראומה מינית בילדות לבין פגיעה חוזרת בבגרות נמנה עם הממצאים העקביים ביותר בספרות המחקרית. סקירה שיטתית שכללה 25 מחקרים מצאה כי התנהגות מינית מסוכנת, בעיקר בגיל ההתבגרות, לצד תסמיני PTSD, קשיי ויסות רגשי ואסטרטגיות התמודדות לא מסתגלות, נמנים עם גורמי הסיכון המרכזיים לפגיעה חוזרת בהמשך החיים. הגורם המגן היחיד שזוהה באופן עקבי היה תחושת דאגה הורית (Scoglio et al., 2021).

מטה-אנליזה שבחנה את הקשר בין התעללות בילדות להתנהגויות מיניות מסוכנות מצאה עלייה משמעותית בסיכון לפתיחת חיי מין מוקדמת, לריבוי בני זוג, לקיום יחסי מין ללא הגנה, ובמידה הבולטת ביותר לשימוש בפרקטיקת מין תמורתי (Wang et al., 2019). מחקרים נוספים מצביעים על סיכון מוגבר, הנע בין פי כשניים לפי יותר מעשרה, לחוות פגיעה מינית חוזרת בבגרות בקרב מי שנפגעו מינית בילדותם, בהשוואה למי שלא נפגעו (Classen et al., 2005).

ממצאים אלה אינם מהווים ייחוס אחריות לנפגע או לנפגעת. הם משקפים מנגנון פסיכולוגי-נוירוביולוגי שהתפתח כתגובת הישרדות לטראומה המקורית, ולא בחירה חופשית. עלה כי נשים שחוו הן התעללות מינית בילדות והן אלימות בזוגיות בבגרות זיהתה שני מנגנונים מרכזיים המקיימים את מעגל הפגיעה החוזרת: 1. חוסר אונים נלמד - אי נקיטת תגובה נוכח מצב אלים או מסכן. מערכת אמונות החוסמת הגנה עצמית. 2. עיוות בהערכת סיכונים המכביד על זיהוי סכנה, גם בקרב אנשים בעלי תובנה עצמית גבוהה בתחומים אחרים בחייהם (Girard et al., 2023).

שחזור שאינו כרוך בפגיעה מבחוץ שחזור הטראומה אינו מוגבל לפגיעה הנגרמת על ידי גורם חיצוני. לעיתים הוא מתבטא בהתנהגויות שהאדם יוזם בעצמו: כניסה חוזרת לזירות מיניות מסוכנות, בחירה חוזרת בבני זוג פוגעניים, או דפוסי פגיעה עצמית המשחזרים באופן סימבולי את חוויית חוסר האונים המקורית. צ'ו, שעסק קלינית בטיפול בדיסוציאציה, תיאר זאת כניסיון לא מודע לחוות מחדש את הטראומה במטרה לשלוט הפעם בתוצאתה - ניסיון הנכשל ברוב המקרים, שכן המצב המשוחזר אינו זהה למקורי, בעוד האדם הבוגר נושא עמו את אותם דפוסי תגובה עצביים שהתגבשו בילדות (Chu, 1991). מכאן נובעת גם מגבלתן של התערבויות המבוססות בעיקרן על הסברה בדבר סיכונים. מטופלים רבים מודעים היטב, ברמה ההכרתית, לסכנה שבהתנהגותם. הקושי אינו נעוץ בהיעדר ידע, אלא בכך שמערכת ההיקשרות והוויסות הרגשי מזהה את המצב כמוכר ומרגיע, חרף היותו הרסני.

גישות טיפול נתמכות מחקרית בטיפול בילדים ובני נוער שנפגעו מינית, הגישות הנתמכות ביותר במחקר הן טיפולים ממוקדי-טראומה, ובראשם טיפול קוגניטיבי-התנהגותי ממוקד טראומה, שהראה הטבה משמעותית בתסמיני PTSD (Cohen et al., 2000). בקרב מבוגרים, מחקרים המשווים בין EMDR לטיפול קוגניטיבי-התנהגותי ממוקד טראומה מצאו שיפור משמעותי בתפקוד ובתסמינים גופניים הקשורים לטראומה בשתי הגישות, ממצא המחזק את חשיבותה של עבודה טיפולית הכוללת עיבוד גופני-חושי של הזיכרון הטראומטי, ולא רק עיבוד מילולי.

מעבר לפרוטוקולים הממוקדים תסמינים, קיים ערך קליני בעבודה על תופעת ההעברה בטיפול עצמו. כאשר דפוס שחזור הטראומה מופיע ביחסי המטפל והמטופל, נוצרת הזדמנות לזהותו בזמן אמת, לתת לו מילים ולעבד אותו, במקום לחזור עליו ללא מודעות. עוד נהוג להתייחס לשחזור כניסיון לא מודע לתקן צורך היקשרותי שלא נענה בעבר - ניסיון שניתן, בליווי מתאים, להפוך מחזרה עיוורת לתובנה מודעת.

לצד זאת, עבודה ממוקדת על זיהוי סיכון ועל חיזוק היכולת לזהות מוקדם סימני אזהרה ביחסים ובמצבים נמצאה מסייעת במניעת פגיעה חוזרת, בייחוד כאשר היא משולבת בטיפול בתסמיני דיסוציאציה ובוויסות רגשי המקשים מלכתחילה על זיהוי הסיכון (Scoglio et al., 2021).

השלכות לעבודה הקלינית בעבודה עם מטופלים בעלי היסטוריה של פגיעות חוזרות או דפוסי סיכון חוזרים, גישה המתמקדת בגבולות ובקבלת החלטות בלבד עלולה להחמיץ את התהליך המתרחש מתחת לפני השטח. השאלה הקלינית הרלוונטית אינה מדוע ממשיכה ההתנהגות, אלא איזו טראומה מוקדמת יותר מבקשת, באמצעות ההתנהגות, להיאמר או להיפתר. גישה הרואה בהתנהגות הסיכון שפה, ולא פתולוגיה גרידא, נוטה לפתוח את הדרך לעבודה טיפולית מעמיקה יותר, ולצמצם את הבושה המלווה לרוב את התופעה אצל מי שחווים אותה.

-מקורות:

Bitogo, J. (2026). Repetition compulsion and trauma in survivors of recurrent sexual assault: A qualitative psychoanalytic study. *International Journal of Psychology and Cognitive Education, 5*(1), 1–9. https://doi.org/10.58425/ijpce.v5i1.484

Chu, J. A. (1991). The repetition compulsion revisited: Reliving dissociated trauma. *Psychotherapy: Theory, Research, Practice, Training, 28*(2), 327–332.

Classen, C. C., Palesh, O. G., & Aggarwal, R. (2005). Sexual revictimization: A review of the empirical literature. *Trauma, Violence, & Abuse, 6*(2), 103–129.

Cohen, J. A., Mannarino, A. P., Berliner, L., & Deblinger, E. (2000). Trauma-focused cognitive behavioral therapy for children and adolescents: An empirical update. *Journal of Interpersonal Violence, 15*(11), 1202–1223.

Freud, S. (1920). *Beyond the pleasure principle*. In *The Standard Edition of the Complete Psychological Works of Sigmund Freud, Volume XVIII*.

Girard, M., Fernet, M., & Godbout, N. (2023). "Like a mouse pursued by the snake": A qualitative metasynthesis on the experiences of revictimization among women survivors of childhood sexual abuse and partner violence. *Trauma, Violence, & Abuse, 25*(3), 2407–2420.

Scoglio, A. A. J., Kraus, S. W., Saczynski, J., Jooma, S., & Molnar, B. E. (2021). Systematic review of risk and protective factors for revictimization after child sexual abuse. *Trauma, Violence, & Abuse, 22*(1), 41–53. https://doi.org/10.1177/1524838018823274

Van der Kolk, B. A. (1989). The compulsion to repeat the trauma: Re-enactment, revictimization, and masochism. *Psychiatric Clinics of North America, 12*(2), 389–411.

Wang, Z.-Y., Hu, M., Yu, T.-L., & Yang, J. (2019). The relationship between childhood maltreatment and risky sexual behaviors: A meta-analysis. *International Journal of Environmental Research and Public Health, 16*(19), 3666. https://doi.org/10.3390/ijerph16193666