מובחנות

כבר 13 שנים שאני חוקרת את המושג הזה כל פעם מזווית אחרת כל פעם באינטראקציה חדשה, לפעמים גם ישנה. איך מייצרים מובחנות כהורים? איך מלמדים את הילדים שלנו להיות מובחנים? מה זו בכלל מובחנות בשבילי? מובחנות היא אמנות. היא מחייבת פעולות, לפעמים מורכבות, לפעמים חדשות. פעולות של יציאה מהקופסא. של השמעת הקול שלי. כמה זה חשוב ללמד את הילדים שלנו להשמיע את קולם. אבל איך? ומה עושים כשיש 2 מובחנים באותה סיטואציה? אם הבן שלי רוצה משהו אחד ואני רוצה משהו אחר, לפעמים את ההיפך, מה עושים? איך הופכים את הרגעים הרבים האלה להזדמנות, לחיבור פנימה, לחיבור זה לזו וזו לזה? זו האמנות קודם כל, נתייחס לזה ככה. נגיע אחרת. יש פה הזדמנות לפתח את היצירתיות שלנו. לצאת מעצמי. לחפש דרך חדשה שנוכל לצעוד בה ביחד. ברגע הזה ואולי גם ברגעים אחרים. בשביל להיות מובחנת, כמה חשוב שאהיה קשובה לעצמי קודם כל. לקול הפנימי. מכאן זה מתחיל. בשביל ללמד את ילדיי להיות מובחנים, אעשה את זה לידם, גם בלי להגיד. הילדים שלנו מרגישים הכל. רואים הכל. קולטים הכל. אחר כך, אהיה איתם בנוכחות מלאה, אתבונן עליהם, מה שפת הגוף שלהם מספרת לי? וכשארגיש שיש משהו שנאמר בלי מילים, אזמין אותם להשמיע את קולם. בדיוק בדיוק כמו שהוא. ואהיה עבורם המיכל המכיל והאוהב, המיכל הבטוח, מקום להיות, להשמיע, להשמע