הילדים נרדמו. מיכל מכינה שתי כוסות קפה ומתיישבת ליד תומר שמסתכל בפלאפון. מיכל: "אתה יודע... פתאום קלטתי ששנים לא יצאנו לסופ״ש רק שנינו. בא לי שנהיה קצת כמו שהיינו פעם." תומר מוריד את הפלאפון ועונה: "בחייך, עברנו את הגיל. עם שלושה ילדים ומשכנתה כבר לא מרגישים כמו בגיל 20 עם הפרפרים והמסיבות." מיכל: "אני לא מדברת על מסיבות, אני מתגעגעת אלינו." תומר: "מתגעגעת אלינו?! שנינו פה." מיכל: "אתה בקושי מסתכל עלי כבר." תומר: "מאיפה באת לי עם זה עכשיו? אפשר לשתות קפה בשקט בסוף היום?"
הרבה זוגות מוצאים את עצמם נשחקים תחת גידול הילדים, משכנתה, ביסוס הקריירה ואירועי חיים מאתגרים נוספים. התקשורת הזוגית עמוסה בשיחות על סידורים, עדכונים, לוגיסטיקה ותכנונים יבשים. התשוקה והאינטימיות מקבלות פחות ופחות מקום, אם בכלל. פרופ' יורם יובל מציג מחקרים שמראים כי בתקופה שבין לידת הילד הראשון ועד עזיבת הילדים את הבית- רמת האושר הממוצעת של זוגות יורדת, כשהשפל מגיע בגיל ההתבגרות של הבכור. פרופ' יובל קורא לתקופה הזאת "עמק המוות". קצת דרמטי אבל מצביע על גודל האתגר בשנים האלה.
##מה פוגע בתשוקה? התפיסה התרבותית הרווחת מציעה לזה תשובה פשוטה: "שחיקה". התשוקה נתפסת כמשהו שמגיע לשיאו בתחילת הקשר- בעיקר בתקופת ההתאהבות- ומשם מתחילה דעיכה כמעט בלתי נמנעת. לתפיסה הזאת יש גם ביסוס מדעי מסוים. מחקרים מראים שבממוצע עוצמת ההתאהבות והתשוקה הראשונית נוטה לפחות לאורך זמן, בעיקר בשנים הראשונות של הקשר. אבל הירידה הזאת לא מסבירה למה אצל חלק מהזוגות התשוקה ממשיכה להתקיים ואצל אחרים היא כמעט נעלמת.
אחד המנגנונים הביולוגיים שממחישים את הקשר בין תשוקה לחידוש הוא אפקט קולידג'. השם ניתן לתופעה על שם נשיא ארה"ב קלווין קולידג', שביקר עם אשתו גרייס בחווה. גרייס התפעלה מכמות הביצים והאפרוחים ושאלה את החוואי על כך. החוואי סיפר לה שהתרנגולים מזדווגים פעמים רבות ביום. גרייס אמרה לחוואי: "תוכל להפנות לכך את תשומת ליבו של מר קולידג'?" כששמע את הדברים, שאל הנשיא אם התרנגולים מזדווגים בכל פעם עם אותה תרנגולת. החוואי ענה שכל פעם עם תרנגולת אחרת. "תוכל להפנות לכך את תשומת ליבה של גברת קולידג'?", השיב הנשיא. בניסויים בבעלי חיים נמצא שכשזכר נחשף שוב ושוב לאותה נקבה, המוטיבציה המינית שלו נוטה לרדת לאורך זמן. כאשר מופיעה נקבה חדשה, ניתן לראות לרוב עלייה מחודשת בהתנהגות המינית- תופעה שנקראת אפקט קולידג'. כמובן, בני אדם הם לא חולדות, והתשוקה האנושית לא מוסברת רק דרך מנגנונים ביולוגיים. אבל התופעה הזו מדגימה עיקרון בסיסי: המערכת המינית מגיבה גם לחידוש.
מעבר לגירוי הביולוגי ולתרבות הפורנוגרפית שמציעה חידוש זמין כמעט ללא הגבלה, יש עוד סיבה מרכזית לכך שחידוש מיני מושך אותנו כל כך: המורכבות הרגשית של זוגיות ארוכת טווח. לאורך השנים, הזוגיות מפסיקה להיות רק מרחב רומנטי. מי שהייתה בת זוג היא עכשיו גם אמא, שותפה לניהול משק הבית, לכלכלה ולתכנון הקריירה, והיא חולקת איתי היסטוריה משותפת ומשקעים עמוקים. בתוך התערובת הסמיכה הזו, להחזיק תשוקה זוגית לאורך זמן זה כמו להכין וליהנות מארוחה מזינה. היא דורשת זמן, השקעה ונכונות לשבת ולהיות בה. לוקח זמן לעכל אותה ויש בה שכבות של טעמים- שלפעמים משתלבים בהרמוניה ולפעמים הם פשוט יותר מדי.
"רומן סוער" הוא כמעט תמיד הביטוי הראשון שעולה לנו לראש כשאנחנו חושבים על קשר מחוץ לנישואים. חלק מהמשיכה שלו לא נובע מכך שהוא עמוק, מרגש או סוער יותר, אלא מהעובדה שהוא מתקיים מחוץ למשקל היומיומי של החיים המשותפים. הרומן מאפשר לרגע להשיל את הזהויות שנבנו בתוך הקשר- ההורה, המפרנס או השותף לניהול הבית- ולפגוש מחדש חלק מיני, קליל וספונטני של עצמנו. הוא מציע חוויה משוחררת מהיסטוריה, ממחויבות ומהמורכבות שמאפיינות קשר ארוך טווח. במובן הזה, רומן אינו בהכרח ארוחה עשירה יותר- לפעמים הוא דומה יותר לסוכר: קל, מיידי וזמין.
למרות המשיכה לחידוש, רוב הזוגות בישראל עדיין בוחרים במודל של זוגיות מחויבת וארוכת טווח. עובדה זו מצביעה על כך שבעולם הנפשי שלנו יש צרכים נוספים- צרכים שלא נענים דרך החלפת פרטנר, אלא דווקא דרך קשר מתמשך.
חשוב לומר: אין כאן דחף אחד שהוא טוב ודחף אחר שהוא רע. כמו באוכל, אנחנו זקוקים גם לחוויות מיידיות ומספקות וגם למשהו מורכב, עמוק ומזין יותר. השאלה היא לא איך לבטל את אחד הצרכים, אלא איך להחזיק את המתח ביניהם. המטפלת הזוגית אסתר פרל מציעה הסתכלות שלפיה בתוך כל אדם- ובתוך כל קשר זוגי- מתקיימת דיאלקטיקה בין שני צרכים אנושיים בסיסיים ולפעמים מנוגדים: מצד אחד הצורך בארוטיקה, חידוש ונפרדות- אותו חלק שמבקש הרפתקה, מסתורין, תשוקה והתרגשות מהלא-נודע. זו התשוקה שלא ניזונה רק ממוכרות וקרבה, אלא דווקא ממרחק, מסקרנות ומחופש. מצד שני, הצורך בבית ובביטחון- הדחף העמוק לאינטימיות, לשייכות, ליציבות ולנראוּת מלאה, שרק קשר מתמשך, עמוק ומחויב יכול להעניק. התשוקה הזוגית הבריאה לא מנסה לבטל אחד מהצרכים הללו לטובת השני. האתגר האמיתי של זוגיות ארוכת טווח הוא לא לבחור בין ביטחון לחופש, אלא ללמוד להחזיק את המתח ביניהם: איך לבנות בית בטוח, ובד בבד להשאיר בתוכו מספיק מרחב ונפרדות כדי שהאש והחידוש יוכלו לנשום.
סטיבן מיטשל מציע הסתכלות משלימה על הדינמיקה הזאת. לפי מיטשל, תשוקה דורשת להכיר בכך שבן הזוג הוא אדם אחר- נפרד, חופשי ולא צפוי לחלוטין. דווקא משום שההכרה הזאת מעוררת חרדה, לפעמים אנחנו מנסים להגן על עצמנו באמצעות יצירת אשליה של ביטחון וקביעות. כדי לא להרגיש את הסכנה שבאפשרות להיפגע, לאבד או להתאכזב, אנחנו עושים חוזה לא מודע: אנחנו הופכים את בן הזוג למוכר, צפוי ומובן מאליו. בן הזוג משתף פעולה עם החוזה הזה מסיבות דומות. במובן הזה, התשוקה לא תמיד "נגמרת" מעצמה. לפעמים אנחנו מקריבים אותה לטובת תחושת הביטחון. אנחנו מצמצמים את המרחב שבו האחר יכול להפתיע אותנו, ובכך גם מצמצמים את האפשרות לפגוש אותו מחדש.
בואו נחזור למיכל ותומר. בהסתכלות הראשונה- זו שאנחנו שומעים באינספור בדיחות סטנדאפ על הסקס שנעלם בנישואים- התשוקה דעכה. בני הזוג מכירים זה את זו, הכול צפוי ומוכר, והם נשאבים עמוק לשגרה אפורה שבה כל אחד מהם ממלא את התפקיד שהחיים הזוגיים יצרו עבורו. מיכל מפנטזת על משהו שכבר חלף, ותומר מייצג את המציאות ומזכיר לה את ההווה. שניהם לכודים במחשבה שיש להם רק שתי אפשרויות: או להחליף פרטנר, תפאורה או פעילות- או לחיות עם זוגיות חסרת תשוקה.
אבל בהסתכלות השנייה אפשר לראות את הדינמיקה הזוגית בצורה אחרת. מיכל ותומר זקוקים שניהם גם לביטחון וגם לאפשרות שמשהו יפתיע אותם. אלא שבאופן לא מודע הם עושים חלוקת תפקידים: מיכל משחקת רק את החלק שמבקש שינוי, הרפתקה ותנועה, ותומר משחק רק את החלק שמבקש לשמור על הקיים. ככה- באופן פרדוקסלי דווקא מתוך הניסיון לשמור על האיזון- הם מתחילים לייצר יחד את המציאות שממנה הם סובלים.
מיכל פונה אליו מתוך עמדה שכבר מניחה שהוא ידחה אותה. היא מאמינה שהיא מפחדת מהתגובה שלו כי היא מכירה אותו ויודעת כיצד יגיב, אבל בעצם היא משתמשת בתגובה הצפויה שלו כהגנה מפני הפחד שלה עצמה- הפחד להיות פגיעה, לבקש משהו, להסתכן בחוסר ודאות ובאפשרות להיענות או להידחות. תומר מצדו מגיב מתוך עמדה שמנסה להגן על השגרה הבטוחה והמוכרת. אבל בזה הוא גם מחזק את התמונה שמיכל כבר מחזיקה עליו. שניהם מגיבים לא רק למה שקורה עכשיו, אלא גם לדמות שהם יצרו זה עבור זו. באופן לא מודע הם דוחפים אחד את השנייה לתפקיד המוכר, ומוכנים להיכנס לתפקיד שהפקיד עבורם בן הזוג כדי לשמר את המצב הקיים.
##אז איך זה יכול להיראות אחרת? אם מיכל ותומר מסכימים לוותר על אשליית המוכרות, לצאת מהתפקידים שלהם ולהסתכן בקצת פגיעות ואי-ודאות, אותה השיחה בדיוק בסוף היום יכולה להישמע אחרת לגמרי:
מיכל: "אתה יודע... פתאום קלטתי ששנים לא יצאנו לסופ״ש רק שנינו. הבהיל אותי קצת להבין כמה התרחקנו." תומר (מוריד את הפלאפון, שותק לרגע): "הבהיל אותך?" מיכל: "כן. תמיד פחדתי להגיד לך את זה, כי סיפרתי לעצמי שתנפנף אותי ותגיד שאין כסף או זמן. אבל האמת היא שפחדתי לגלות שאין לנו כבר על מה לדבר." תומר (מביט בה, מהסס): "זה לא שאין לי מה להגיד... פשוט המחשבה על עוד משהו שצריך לארגן ולנהל עכשיו עושה לי מחנק. אני טוחן את עצמי בעבודה ועם הילדים, והרגשתי שאת מבקשת ממני אנרגיה שאין לי." מיכל: "אני לא מבקשת שתארגן כלום. אני פשוט מתגעגעת לפגוש אותך, בלי הלו״ז והסידורים. אני מרגישה ששכחתי מי אתה מחוץ לתפקיד של אבא." תומר (שותק לרגע): "גם אני קצת שכחתי."
התשובה הזאת לא פותרת את המשקעים ואתגרי היום-יום של חיים משפחתיים. הם עדיין יצטרכו להתמודד עם העומס, ההרגלים והמרחק שנוצר. אבל ברגע הזה קורה משהו אחר: במקום להגיב מתוך התפקיד המוכר שלהם, הם מצליחים לפגוש לרגע שני אנשים שלא בטוחים לגמרי מה נמצא שם.
##איך יוצאים מהמלכודת הזאת? כדי להחזיר את התשוקה, הצעד הראשון הוא לא בהכרח להזמין סופ״ש בצפון או להחליף תפאורה. הצעד הראשון הוא לסדוק את אשליית המוכרות. כשתומר מסתכל על מיכל ומניח שהוא כבר יודע בדיוק מה היא תגיד, וכשמיכל מניחה שהיא מכירה כל פינה בנפש של תומר- שניהם מוותרים על הסקרנות. ומעבר לכך, הם בדרך כלל ימצאו בדיוק את מה שהם "ידעו" שנמצא שם.
הם שוכחים שמתחת לתפקידים העמוסים של "המארגנת" ו"מכבה השרפות", יושב אדם שלם, משתנה, נפרד וחופשי. אדם שמעולם לא הפסיק להתפתח ויש בו חלקים שלא ידועים אפילו לעצמו- ובטח לבת הזוג שלו. כדי שהתשוקה תתעורר מחדש, אנחנו צריכים להסכים לפגוש את בן הזוג שלנו מחדש. לא בגלל שאנחנו לא מכירים אותו, בגלל שהאדם שמולנו מעולם לא היה משהו שאפשר להכיר עד הסוף.
תשוקה לא נוצרת כאשר אנחנו סוף סוף מבינים את בן הזוג שלנו. לפעמים היא חוזרת דווקא כשאנחנו מסכימים לזכור שהוא אדם שאנחנו עדיין יכולים לגלות.