מרוב אהבה: איך הרצון שלנו להעניק עלול לכבות את ה"עצמי האמיתי" של הילד?

אנחנו רוצים לתת להם הכל. לקנות את הצעצועים הכי מפתחים, למנוע מהם כל תסכול, ולסלול להם דרך חלקה. אבל מתי הרצון העז שלנו להעניק ולגונן הופך בטעות למכשול התפתחותי? על המושג החשוב של "עצמי אמיתי" ואיך ניתן לילדים שלנו את המרחב לגלות אותו.

ההורות של היום היא הורות מודעת. אנחנו קוראים, מעמיקים, משקיעים המון משאבים ומנסים להיות הגרסה הכי טובה של עצמנו עבור הילדים שלנו. טבעי שנרצה לעטוף אותם, לפתור להם בעיות ברגע שהן צצות, ולהעניק להם כל מה שאפשר. אבל לעיתים, מתוך כוונה טהורה של אהבה ודאגה, אנחנו עלולים בטעות "לחנוק" את הקול הפנימי של הילד.

בקליניקה, אני פוגש לא מעט הורים מסורים ונהדרים שמרגישים שמשהו תקוע. הילד אולי ממושמע מאוד ו"מרצה", או לחלופין מתפרץ על כל דבר קטן. פעמים רבות, השורש לתופעות הללו טמון בקושי של הילד לפתח את מה שרופא הילדים והפסיכואנליטיקאי דונלד ויניקוט כינה "עצמי אמיתי".

מהו עצמי אמיתי ואיך נוצר עצמי כוזב?

"עצמי אמיתי" הוא התחושה הפנימית של הילד שהוא קיים, שיש לו רצונות, צרכים ותשוקות משלו, ושהסביבה נותנת להם מקום. ילד שפועל מתוך עצמי אמיתי מרגיש בטוח לחקור, ליזום, ואפילו לכעוס או להיות מתוסכל – כי הוא יודע שהעולם לא יתפרק מזה.

לעומת זאת, כאשר אנחנו, כהורים, ממהרים מדי לספק כל צורך (עוד לפני שהילד הספיק להרגיש אותו), או מנתבים את המשחק וההתנהגות שלו כדי שיתאימו לציפיות שלנו, הילד קולט מסר סמוי: "הצרכים שלי פחות חשובים מהציפיות של הסביבה". כדי לשמור על האהבה והקרבה שלנו, הוא מתחיל לפתח "עצמי כוזב" – מעין שריון התנהגותי שנועד לרצות את ההורים והסביבה. הילד לומד להתאים את עצמו למקצב שלנו, במקום לגלות את המקצב הטבעי שלו.

איך נזהה שהרצון שלנו להעניק מקשה על הילד?

הנה כמה דוגמאות יומיומיות לאופן שבו זה עשוי להיראות: * היעדר תסכול בריא: הילד מנסה להרכיב פאזל ומתקשה. במקום לתת לו להתמודד (ולהיות מתוסכל לרגע), אנחנו מיד משלימים עבורו את החלק כדי שלא יבכה. * ניהול ה"זמן החופשי": במקום לאפשר לילד להשתעמם ולמצוא בעצמו תעסוקה (מה שמפתח יצירתיות ויוזמה), אנחנו מציעים לו מיד שפע של אטרקציות וגירויים. * פרשנות במקום הקשבה: כשהילד נופל ומקבל מכה קלה, אנחנו מיד אומרים "לא קרה כלום, הכל בסדר", במקום לאפשר לו להביע את הכאב או הבהלה שלו באותו רגע.

אז איך עוזרים ל"עצמי האמיתי" לפרוח? 3 כלים מעשיים

1. אמנות ההשהיה (לא למהר לתקן)

בפעם הבאה שהילד נתקל בקושי קטן (כמו צעצוע שנתקע או מריבה עם אח), ספרו עד עשר בלב לפני שאתם מתערבים. תנו לו את ההזדמנות להתמודד. המסר שאתם מעבירים לו ככה הוא: "אני סומך עליך שאתה יכול, ואני כאן אם תצטרך". תסכול במידה סבירה הוא מנוע הצמיחה הטוב ביותר.

2. להצטרף במקום לנהל (Follow the child's lead)

קחו לכם 10 דקות ביום שבהן אתם רק מצטרפים למשחק של הילד, בלי לכוון אותו, בלי ללמד אותו איך "נכון" לשחק, ובלי לשאול שאלות בוחנות. אם הוא בונה מגדל והורס אותו – תהיו שם איתו. הנוכחות הזו, שאינה דורשת ממנו דבר, מאשררת את העצמי האמיתי שלו.

3. לתת תוקף לרגשות "שליליים"

עצמי אמיתי זקוק למרחב שבו מותר להיות גם לא-מושלם. כשהילד בוכה, כועס או עצוב, נסו פשוט להיות שם עם הרגש לפני שאתם מציעים פתרונות או הסחות דעת (כמו ממתק או מסך). משפט כמו "אני רואה שאתה ממש מתוסכל עכשיו שאי אפשר לקנות את המשחק הזה, זה באמת מעצבן", שווה זהב.

מילה להורים

התפקיד שלנו הוא לא לסלול לילד כביש חלק נטול מהמורות, אלא לצייד אותו ב"בולמי זעזועים" טובים כדי שיוכל לנסוע בדרך החיים בעצמו, מתוך חיבור עמוק למי שהוא באמת. זה לא תמיד קל לראות את הילד שלנו מתקשה, אבל שם בדיוק מתרחשת הגדילה האמיתית.