על עקרות, אובדן וזוגיות

ומה קורה כשמאוד רוצים אבל לא מצליחים להביא ילדים לעולם?

לחלק גדול מאיתנו חגים זה חופש מהעבודה, זמן של יחד, של בית כנסת או של טיולים בטבע. עבורי חגים זה הרבה מזה, אבל גם כאב ראש של ארוחות אינסופיות והמון רעש והמולה של המשפחה שלי. אבל פעם, לפני שהייתי אבא, החגים היו עוד משהו. החגים היו תזכורת ל"אין" לנו ילדים כשלכולם מסביב לשולחן החג דווקא יש.

ומה קורה כשמאוד רוצים ובסוף גם מצליחים, אבל הדרך הייתה ארוכה, מכאיבה ובשלבים מסוימים (ורבים) אף מלאת אובדן וייאוש? מה קורה בתוכנו? ומה המחיר לזוגיות?

לפני כמה שבועות השתתפתי בסדנה רבת משתתפים שבה אחת הנשים שיתפה אותנו שהיא עברה הפלה. [אני כותב "הפלה" ולרגע הנשימה נעתקת, וזו לא קלישאה. ופתאום אני מבין כמה מוזר וחסר רגש זה להגיד - הפלה, כאילו נפל לה איזה כדור או צלחת מהיד. למה אנחנו לא משתמשים במשפטים כמו: "איבדתי את העובר שלי", או "העובר שלי נפטר". כן. אני יודע את התשובה. הכאב גדול מדי ויש שיגידו שזה עדיין לא ממש תינוק. אבל זאת שאלה, ואני מניח אותה כאן כי התשובה לא לגמרי ברורה, והיא משתנה מאדם לאדם.]

נחזור לסיפור. בהמשך לאמירה של אותה אישה, חצי מהנשים בסדנה (היינו שם מעל 100 איש) שיתפו שגם הן חוו אירוע דומה. זה היה מטלטל. מטלטל ברמת ההבנה וברמת הרגש. כ"בן של", כ"בן הזוג של" וכחבר של לא מעט נשים שאני מכיר. ופתאום הבנתי שזה גם מטלטל משום שכמספר הנשים שאיבדו את העובר שלהם, יש אותו מספר של גברים, שהרי היווצרות של עובר נעשית בשניים (אלא אם כן מדובר בתרומת זרע). ואף אחד מהם לא חלם אפילו לדבר על כך בסדנה.

לאורך השנים הנחתי ואף השתתפתי בלא מעט מעגלי גברים אבל אני זוכר רק מעט מאוד (!) פעמים שבה אחד מהחברים סיפר על קשיים בפוריות, על פטירתו של עובר, על כאב, על מתח פנימי וזוגי. אז למה זה קורה? למה אנחנו הגברים לא משתפים? אולי בגלל שהעובר לא התפתח בגוף שלנו אז אנחנו פחות מרגישים את זה פיזית. אולי בגלל שאנחנו שומרים על הפרטיות של בת הזוג שלנו. אולי בגלל שבאופן כללי אנחנו מתקשים ולא רגילים להתמודד עם עצב וחוסר אונים. ואולי גם בגלל אותה עובדה פיזיולוגית: את ''ההפלה'' עברה האישה, אז אין לנו את זכות לנכס אותה.

כשאנחנו מאוד רוצים להביא ילדים לעולם אבל לא מצליחים, תחושות של חוסר אונים, עצב ואפילו אובדן משמעות, הן מנת חלקנו, נשים וגברים כאחד. אבל אני חושב שיש עוד תחושות, שהן פחות ידועות למי שלא חווה את החוויה הזו: בושה ובדידות.

אז מה עושים? איך מתמודדים? דבר "ידוע" הוא בקרב הנשים ששיח ושיתוף הם התחלה לעיבוד האובדן. אבל מה איתנו הגברים? כאן החידוש. בעיני חשוב ואפילו קרדינלי שגם אנחנו הגברים נדבר את האובדן, ולא רק עבור עצמנו, אלא גם בעבור בת הזוג שלנו והעובר/ילד שאיבדנו. אני מאמין שנוכחות בתוך חווית האובדן יכולה להוליד חמלה ושותפות גורל עם בת הזוג. ומאידך היעדרות רגשית יכולה להוביל לריחוק, לבדידות ולסגירת חדרים שבלב בני הזוג (גם אם באופן לא מודע).

מוקדש לכל הנשים והגברים שמתמודדים או התמודדו בכאב ובאומץ עם הרצון העז להביא ילד.ה לעולם.